מסביבנו
אלה מאתנו שנולדו בנחמני או בסביבתה התחילו את חייהם באחד מבתי היולדות שהיו בזמנו,ברחוב יהודה הלוי 9 היה בית החולים "פרויד" בניין מהודר שבמרכז החצר מזרקה יפיפיה,
ברחוב מאז"ה התנוסס בניין מיוחד במינו ,כעין ארמון,,שם שכן בית החולים ליולדות "עין גדי", לא רחוק משם ברחוב בלפור,שכן בית החולים "הדסה" שהיה בית החולים המרכזי והגדול מכולם. בצפון תל אביב שכן בית חולים "אסותא" שפעילותו החלה בסוף שנות השלשים ,ולנשים שציריהן הגיעו במפתיע. היה בית חחולים "דנציגר" ברחוב השחר .
נולדנו וגדלנו והגיע העת ללמוד,מה היו האפשרויות לתושבי השכונה והסביבה, הפופולרים ביותר היו בתי הספר "לבנים" ע"ש אחד העם ששכן ברחוב בצלאל יפה פינת אחד העם,ובית הספר "בלפור" ששכן ברחוב מאז"ה והיה בית ספר מעורב לבנים ולבנות. לדתיים היה בית הספר "ביל"ו" ששכן בשדרות רוטשילד, ובית הספר יבנה שהיה יותר מרוחק מבתי הספר שמנינו,סימנו את בית הספר העממי-ומה הלאה? ובעלי החוש הטכני עמדו לרשותם: בית הספר הטכני מונטיפיורי ששכן ברחוב מונטיפיורי, בית הספר המקצועי "מקס פיין" ששכן בשכונת הרכבת ,ובית הספר העירוני מקצועי "שבח" שהחל את דרכו בבנין "סליקט" ליד רחוב פינסקר ולאחר מכן עבר לשכונת הרכבת-היום רחוב המסגר.
והיו הגימנסיות ובראשם גימנסיה "הרצליה" שעל חורבותיה הקימו את מגדל שלום ברחוב הרצל,
ברחוב גאולה שכנה גימנסיה גאולה, וברחוב מאז"ה שכנה גימנסיה בלפור שלימים הפכה לתיכון עירוני ראשון בתל אביב ושמה "תיכון עירוני א ". בצפון שכנו גמנסיה "שלוה" וסמינר לוינסקי.
ובזאת תמו אפשרויות הבחירה באיזה בית ספר ללמוד,
עוד מוסדות ושרותים שעמדו לרשותם של תושבי השכונה,
בתי מרקחת ששרתו אותנו בנאמנות, הותיק ביותר היה בית המרקחת של האדון שחור ששכן בנחמני 67 פינת הכביש השחור (הוא דרך פתח תקוה,והיום דרך מנחם בגין)
בנחמני 53 שכן בית מרקחת של יהודה וקלרה טליתמן,ואילו מחוץ לשכונה בנחמני פינת יהודה הלוי שכן בית מרקחת "יאני"
אולם לא רק בבתי מרקחת התברכה השכונה,אלא גם ברוקחים,
הרוקחת הותיקה ביותר היא יהודית גפן מנחמני 55 שהייתה הרוקחת היחידה והראשונה בגליל התחתון בתקופת העליה השנייה 1906-1910 ,באותו בנין נחמני 55 בקומה שלישית גר עם משפחתו הרוקח יעקב מיכלין שבית המרקחת שלו שכן ברחוב אלנבי פינת אחד העם,ובית אחריו במספר 57 גם כן בקומה השלישית גר הרוקח יצחק ילין שבית המרקחת שלו שכן ברחוב החשמל 1
גדלנו הבנים והגענו לגיל בר המצווה וצריף ללמוד את ההפטרה, לספרדים שבנינו היה המורה ניסן כהן מלמד שגר בנחמני 52,ואילו בנחמני 55 גר המורה לוין,וקצת רחוק יותר בבנין אוהל שם שברחוב בלפור היה המורה רביץ שהיה גם מנהל המקהלה שעינגה את שומעיה בנעימות חזנות,
ואם בעיניני דת אנו עוסקים,היה לתושבי השכונה בית כנסת יחודי בעל אופי שכונתי מיוחד ששכן בקומה השניה בבין לוז'יה בנחמני 43 ,הספרדים שבנינו היו צריכים להרחיק לכת לרחוב שד"ל שם היה בית הכנסת "אהל מועד" בית הכנסת הגדול של הספרדים,ומיד נעבור לספרים,היכן עמדו לרשותנו ספריות?
בשדרות רוטשילד בין הרחובות מאז"ה ובלפור שכנה ספריית "דעת" הספריה השניה שעמדה לרשותנו הייתה קצת יותר רחוקה ושכנה ברחוב מונטיפיורי קצת לפני אלנבי ושמה היה "אחיעבר", ולמחפשים דברים מיוחדים הייתה ספריה עירונית ששמה היה "שער ציון" ברחוב מונטיפיורי ליד גמנסיה הרצליה.
ואם בספרות אנו עוסקים הרי המרחק מאומנות אינו רחוק ובשדרות רוטשילד בין נחמני ומאז"ה שכן ביתו הראשון של תיאטרון הבימה שלימים הפך לקולנע "שדרות"
ואילו בתחילת הרחוב שכן קולנע "אורה" לימים ביתו של התיאטרון הקאמרי ,ולא רחוק משם ברחוב בלפור שכן בנין "אהל שם" שם היה עושה ביאליק עונג שבת בכל יום ששי,וכל ימות השבוע היו נערכים שם מופעים שונים
מוסד לא פחות חשוב היה בית הקפה של ציפורה ומישקה ששכן ביהודה הלוי שני בתים מנחמני לכיוון אלנבי,צמוד לבית הקפה הייתה גינה ושם היו יושבים בחורי ובחורות השכונה וגם אורחים מהסביבה הקרובה ונזכיר חלק מיושבי הקפה,הנערים: גדעון פוריצקי, צבי פומרוק,ארנון גפני,יענקלה שטטמאור ,גרשון וידניצקי, ועוד,ולאחר שציפור נפרדה ממישקה ,הצטרף לעסק אריה אחיה של ציפורה שגר בנחמני 53 .
ולא נשכח את כל הקינים,השבטים,המועדונים וכל תנועות הנוער אליהם השתיכו ילדי השכונה,נציין אותן לפי ריחוקם מהשכונה.
גוש צופים קשישים פעל ברחוב מאז"ה בצריף שהיה בצמוד למגדל המים, בן חבריו נזכיר את יהודה אקשטיין (מסד)הידוע בכינוי "אקי". מרימה רקוביץ (היום כהן),יעל כהנא, מומו,
בשכונת הרכבת היה סניף של הנוער העובד,ברחוב מלצ'ט התמקמה הנועת בני עקיבא ובין הפעילים בשכונה היו נעמי לוינגר, כל ילדי משפחת דוכלייטר,.
מחנות העולים שקינם היה במגרש התמרים (היום בערך רחוב אוליפנט ,נציג השכונה היה עוזי ריכרט, שבט צופי דיזינגוף ששכן על הגבעה בדיוק במקום בו שוכן היום היכל התרבות,
נציגי השכונה היו נח אפל ויגאל פריבך, ונציגי תנועת הנוער בית"ר ששכן ברחוב המלך ג'ורג' היו ילדי משפחת קדיזון מנחמני 59
כל הילדים היו גאים בתלבושתם הייחודית :הצופים במכנסיים וחולצה חאקי ועניבה בצבעים שונים בהתאם לגיל צהוב לגורים,כחול לאחר ההבטחה וירוק למדריכים ולבוגרים,
הנוער העובד בחולצה כחולה עם שרוך אדום,בני עקיבא חולצות לבנות ומכנסיים או חצאיות לבנות בצבע כחול,
וכך כל תנועה גאה במדיה ומכבדת את מדי זולתה
מבנה נוסף שהיה בסביבתינו,תחנת הרכבת ורשת מסילות הברזל ליד בית הדר הפריט היחידי שנותר הוא בניין בית המכס ברחוב הרכבת.
התחנה שהייתה מעברו המזרחי של כביש פתח תקוה,הייתה מוגבהת מהכביש כך שהייתה בגובה הכניסה לקרונות,מעברה השני של התחנה היה צינור מים גדול ממנו מילאו את דוד הקיטור של הקטר, מנהל התחנה היה מר פלבוד מנחמני 60 .

פסיפס חיי אדם
מבוא

את העבר – גם אם היה קשה
זוכרים תמיד בחיבה וגעגועים (לאה נאור)
כל חיינו מורכבים למעשה מפיסות אירועים ,חלקם קצרים וחד פעמיים,חלקם ארוכים,וחלקם תמידיים שרק המות יפריד בינם לעצמנו,
אני חי את ארועי העבר, כל יום וכל רגע,עבורי כל עברי הוא חלק בלתי נפרד מהעתיד,כי ההווה לא קיים
ותוך חלקיק שניה הוא הופך לעבר שעליו אנו כה עורגים או כה מצטערים או כועסים או סובלים,
חיי למעשה ממודרים לתקופות ולאנשים,הכרתי אלפי אנשים במהלך חיי את חלקם המועט אני זוכר ואילו את חלקם הגדול סגרנו במרתפי זיכרוננו ומידי פעם אנו מושכים ממחסן הזיכרון פריט זה או אחר.
אנו אוהבים להיזכר ולכן אנו עדים לכל הפגישות הנוסטלגיות של פגישת מחזורים שונים, בית ספר, צבא ,תנועת נוער ראו את האתר הנוסטלגי "חברה".
בזיכרוני חקוקים מאות אירועים שאשתדל להעלותם כאן כפי שאני זוכרם,כל השמות והמקומות הנזכרים הם אמיתיים ומאחר שאנני מתכוון להשמיץ לא את המתים ולא את החיים יהנו כל אלה המוצאים חלק מעברם בספר זה עלולים להיות טעויות במועדי אירועים ותאריכים,אנא קבלו זאת בהבנה..הוצאת הספר קיננה בי שנים אחדות,אולם את הדחיפה האחרונה קיבלתי בסוף חודש מאי 2003 כשקראתי שתי מודעות אבל בהפרש של יום אשר החזירו אותי לאחור כ-61שנה,
האחת המודיעה על פטירתו של שמעון כהן שניפטר בשיבה טובה בין האבלים רעייתו עליזה שהייתה דיירת מישנה בדירת הורי כרוקה,אני זוכר את שמעון כשנשא אותה לאישה ולמעשה מאז לא שמעתי מהם, ,האירוע השני הוא פטירתו גם כן בשיבה טובה של יעקב צברנר,בעלה של המורה חוה שהייתה מורתי בכתה א,ב,ג בבית הספר לבנים ע"ש אחד העם בתל אביב וכמובן הסיפור המלא תימצאו במדור המתאים.
הסיפורים הקצרים שיופיעו לפי מספרי הבתים ולכן מסיפור לסיפור נדלג מתקופה לתקופה
ואשתדל לתאר תוך כדי כך את התפאורה הסביבתית של אותה תקופה
מעולם לא היה לי חבר נפש,היו לי חברים ליום לחודש ואפילו למספר שנים, אבל מעולם לא עמדו במבחן החברות הכולל עזרה בזמן מצוקה,או ויתור כלשהו למעני,מזלי שלעולם גם לא נזקקתי לזה ולכן אינני יודע אם החברים הטובים בעבר או החברים בהווה היו עומדים במבחן החברות,ולכן כולם מבחינתי החברים הטובים לתקופה שהייתה הזכורה תמיד לטוב,

ימי ששי העליזים
לא כל הילדים בשכונה או בכתה ,זכו לסבים וסבתות משני ההורים,אולם לשמחתי זכינו אחותי ואני לסבא מרקו וסבתא טוני מצד אימי ולסבתא שמחה מצד אבי,סבי שלמה שעל שמו אני קרוי נפטר בטבריה בשנת 1926.
מאז שאני זוכר הייתה חלוקת משפחה בימי ששי,אבי ואני היינו נפגשים בביתה של סבתא שמחה ברחוב לוינסקי,ואילו אימי ואחותי עליזה היו נפגשות בביתם של סבא מרקו וסבתא טוני בביתם ברחוב לבונטין,והמדובר בארוחת צהריים.
הענין היה בדרך מבית הספר לבית הסבתא בלוינסקי,
היינו חבורה שהלכה לאותו כיוון,תחנה ראשונה הייתה בקיוסק בשדרות רוטשילד פינת בצלאל יפה,האטרקציות היו מסטיקים
התקופה 1943-1949 בערך מכתה ב' ועד ח'
משם המשכנו עד יהודה הלוי ושם החלה הבעיה,צריך לחצות את פסי הרכבת המגודרים בגדר ברזל,כדי להגיע לרחוב מקוה ישראל וברזילי,כי אחרת צריך לעשות סיבוב ולהגיע עד מחסום הרכבת של אלנבי,וכאן הגיע תורם של בעלי הכח ובעזרת מוט ברזל (לום) כופפו חלק מהגדר כך שהראש הצליח לעבור בין הסורגים,ואחריו הגוף כולו, לאחר שהיינו מעבר לגדר החלו החפושים בכיסים לאתר את המיל, המיל הייתה המטבע בעלת הערך הנמוך ביותר באותה עת,ולאחר שמצאנו,מניחים את המטבע על גבי פס הרכבת וממתינים לרכבת ,ולאחר שעברה מחפשים את המיל שהנחנו,והתוצאה שהמיל גדל ממעיכת הרכבת והפך לשני מיל,המשחק הזה היה קבוע עד קום המדינה וביטול פסי הרכבת במקום..
משם המשכנו דרך רחוב ברזילי עד כביש פתח תקווה ומשם הייר בירידה של צ'לנוב עד רחוב הגדוד העברי,שם עושים הפסקה ליד הבית של דודה מרי האחות של סבתא טוני, מקבלים כוב מים קרים וכפית שרבט מתוק,וממשיכים בצ'לנוב עד רחוב לוינסקי,בפינה הימנית הייתה תחנת משטרה ובפינה הימנית היה קיוסק ובו מכונת מזל כפי שנהוג בקזינו של ימינו,ולמי שנשאר מיל בכיסו היה מנסה את מזלו והיה והרויח הייתה משתלשלת לתיבה מלמטה חבילת מסטיקים
פנינו שמאלה בלוינסקי ,עברנו את הצריף של החייט האילם,והגענו לבית סבתא שמחה.
סבתא הייתה גרה בקומה שלישית יחד עם בתה יעל ובנה יהודה שעדיין לא היו נשואין,אולם מעולם לא עליתי ישירות,תחנה ראשונה הייתה אצל אורי ליברמן שאביו היה נהג וחבר בקואופרטיב "דרום יהודה" בקומה שניה אצל נירה ויאיר
ובקומה השלישית הייתה מרוכזת חבורה שלמה, דרורה גולוב, נאוה אפל, שוקה ריגל,ועד שהאוכל של סבתא היה מוכן ,ישבה החבורה בראשות דודתי יעל ושיחקו בחמישה אבנים.
ואז הגיע הקריאה לבא לאכול והכוונה הייתה רק לאבי ולי,ישובים ליד השולחן וסבתא מכרכרת סביבנו ומאביסה אותנו במיטב מטעמיה הטבריינים,מנה ראשונה דגים חמוצים עם המון רוטב,כמעט כמו מרק,שברגע כתיבת שורות אלה ניגר רוק מפי והריח קיים כאילו אני שם, מנה שניה "קוקלה" מין קציצות ולידם בורגול ושעועית ירוקה וחתיכת עוף,ולקינוח תמרים ממולאים,אבטיח ומילון בקיץ,תפוזים וקלמנטינות בחורף,תפריט קבוע תשע שנים.
ב"שכונת רמת השרון" והכוונה לרחוב לבונטין החיים היו פשוטים יותר,ליד הבית ברחוב מקוה ישראל הייתה מסעדה ביתית,וכל יום ששי היו פוקדים את המסעדה אימי אחותי עליזה וכמובן סבתא טוני וסבא מרקו.וכך נמשכו ימי ששי בעליזות ובכיף, והכיף הגדול היה לחזור לשכונה ולספר לחברה איך היה,בגאוה כי לרובם לא היו סבים וסבתות.

זיכרונות ילדות (נכתב ע"י)לאה (שוורץ)אדלר בת יונה וקלרה
בשלהי מלחמת העולם השנייה,ובארץ שלטו האנגלים,מרבית דיירי הבית ברחוב נחמני 53 עלו לארץ מאירופה לפני פרוץ המלחמה וכך ניצלו מאימת הצורר הנאצי.בעלי הבית שהיה בית דירות גדול השכירו את דירותיהם למגורים,הדירות בנות ארבעה חדרים כל דירה הושכרו במקרים רבים לשתי משפחות כשהמטבח והשירותים משותפים .
הבית היה בנוי בצורת חית כאשר בתווך הייתה החצר הגדולה,בחצר זו התנהלו חיי החברה הן של הגדולים ובמיוחד שלנו הילדים,מאחר וכל הדירות פנו גם לחצר היו הורינו שקטים לגבי ביטחוננו מאחר ותמיד היו בקשר עין איתנו.
החוויות שעברת כילדה בשכונה מלוות אותי עד היום ואינני מפסיקה לספר לילדי ונכדי אודות המקום הנפלא הזה בו גדלתי. אחת החוויות הזכורות לי יותר מכל הוא חג הסוכות,בו כשבנינו בכוחות עצמנו את הסוכה ואת הקישוטים לסוכה,את הנייר לקישוטים סיפק לנו משה וישינסקי שהיה כורך ספרים ואת יתרת הנייר החסר השלמנו מכריכיית בוצ'בר הסמוכה ומדפוס הארץ שהיו סמוכים לחצר ביתנו.
את חגי תשרי היינו חוגגים בבית הכנסת השכונתי שהיה בקומה השנייה בבית לוז'יה (הבית האדום) העומד על תילו עד היום,השמחה הגיע לשיאה בחג שמחת תורה כשהיינו הולכים עם דגל מקרטון ובקצה המוט היו תוקעים תפוח עץ מחורר ונר דולק בו.את כל החוגגים הנהיג השכן מקומה ראשונה משה הורוביץ המכונה על ידינו משה שיידין .
בטו' בשבט היינו הולכים ילדי הגן ובתי הספר למשתלה הציבורית וכל ילד היה מקבל עציץ, המשתלה הייתה ממקומת על גבעה שהיום נמצא היכל התרבות ומוזיאון תל אביב.
בפורים טרחנו בהכנת התחפושות מעשה ידינו להתפאר.
ובחצר היינו משחקים את כל משחקי העונה,החל מהגוגואים בתקופת המשמיש, וחלה בבורות עם האגוזים בפסח,וכמובן כל משחקי הילדות דאז מחבואים,הבנות בחבל והבנים ב"דודס" ובגו'ולים.
זכור לי שבחצר הנהלו גם חיי מסחר כבאו הערבים על גבי חמורים עמוסים בפירות וירקות ומכרו את מרכלותם לשכנים ושקלו את הירקות באמצעות מאזניים גדולות,בערב פסח היו הערבים מגיעים על מנת לקחת את דברי החמץ כשהם צועקים בקולי קולות לחם לחם.
חג השבועות היינו הולכים כשראשינו עטורים ונושאים בסלסלה מביכורי הארץ וצועדים בסך לבית קרן הקימת אשר שכנה באותו מקום ששוכנת היום ברחוב שפירא. כאשר הבוגרים היו לבושים בלבן כמו הכהנים וקיבלו את המנחה,חוויה זו נשארה חרותה בזיכרוני עד היום.
מאחר ומקררים חשמליים לא היו.השתמשו ברוב הבתים במקררי קרח,ואנו הילדים היינו אחראים על הנושא והיינו מביאים מבית הקירור הסמוך שהיה בכביש פתח תקוה את הקרח הבייתה.
כאמור הייתה זאת תקופת מלחמת העולם השנייה והאיטלקים שהיו בני ברית של הגרמנים הפציצו את תל אביב ואחת הפצצות נפלה ליד בית האינולידים ברח' בוגרשוב ונפגעו שם אנשים רבים. הישוב נרתם למאמץ ורבים התנדבו למשמר האזרחי ואבי יונה היה אחד הפעילים והאחראי על השכונה,בלילות היו יוצאים לפקח על ביצוע האפלה והיינו שומעים את הצעקות לבתים שלא האפילו כראוי "קומה שלישית לכבות את האור".
עם סיום מלחמת העולם כששארי הפליטה החלה לעלות לארץ התנכלו להם האנגלים ושערי הארץ נסגרו.המחתרות בארץ החלו ופעול נגד הבריטים ומידי פעם היו הבריטים מטילים עוצר על מנת לחפש את אנשי המחתרות,לעיתים נמשך העוצר מספר ימים,לנו הילדים זאת הייתה חגיגה,אין גן ואין בית ספר,
אחד מימי העוצר הידועים כונה "השבת השחורה" בו נעצרו רבים ממנהיגי היישוב, הבריטים עברו מבית לבית ומדירה לדירה ועצרו כמעט את כל הגברים,ואני זוכרת בשעות הבוקר המוקדמות נשמעו נקישות בדלת ביתנו ובפתח עמדו שני חיילים בריטים שביקשו לקחת את אבי ואני זוכרת עד היום איך כילדה קטנה את הפחד שאחז בי וניסיתי לגונן על הורי ובאנגלית עילגת ניסיתי להסביר להם שיש לי אח קטן ואי אפשר להשאירו לבד,הם ניתרצו ועצרו רק את אבי,עד היום אנני מבינה מאין שאבתי את הכח לעמוד כחיץ בין הורי לחיילים הבריטים.
כיום לאחר ששים שנה חזרתי שוב למחוז ילדותי מלווה על ידי בני משפחתי שהנציחו את ביקורי בבית ובדירה בה גדלתי באדיבותם של משפחת דוידוביץ המתגוררת בדירה עד היום.
היה זה כאילו הזמן עמד מלכת.

סביבת השכונה

בית הקברות הגרמני
שעות אחר הצהריים של יום ששי ,החברה יושבים על האבנים בניסה לבית מספר 57 ,מנהיג הקבוצה זאביק אקשטיין מציע שנעשה מבחן אומץ, מחכים לרדת החשיכה ושמים פעמינו לבית הקברות הגרמני ממלחמת העולם הראשונה, המטרה לערוך סיור בתוך בית הקברות השוכן במקום מבודד ששביל גדור בשיחי צבר גדולים שמעברם פרדס חשוך,
הולכים בשורה עורפית יגאל,חיליק הקטן, מומו, אברהם מאיר, אבי ילין,והקטנים שלמלה ויעקב,שקט קורע את החושך, מתקרבים לשער בית הקברות, פתאום לוחש אברהם " עשיתי פיפי" שששששששש לוחשים כולם,פותחים אט אט את השער שנפתח החריקה צורמת ולפני שעשינו צעד אחד קדימה פורץ מתוך בית הקברות שד לבן בצרחות אימים,
וכל החבורה נסה כל עוד נפשה בה לכל הכיוונים רועדים מפחד ומשתינים במכנסיים,
לקח בערך כשעה עד שכולם התקבצו שוב ליד האבנים עם מכנסיים רטובים ומאשימים איש את רעהו בפחד "ראיתי שאתה בורח אז גם אני ברחתי" לא הספקנו לגמור להאשים אחד את השני ולפתע מתוך האפילה מופיע אותו שד לבן בצחוק חה חה חהח-ואנחנו.............השתנה קבוצתית נוספת, מתוך הבית יוצאת הגברת אקשטיין וצועקת
"זאביק תחזיר מיד את הסדין הבייתה"
להזכירכם היינו בערך בני שמונה והשנה 1945
היום ניצב במקום בית משרדים ענק בדרך בגין פינת לינקולן.בית רובינשטיין




מגרש התמרים
מגרש התמרים היה מתחם של דיונות שבמרכזו היו נטועים מספר דקלים מאד גבוהים, היינו הולכים למגרש חערוך קומזיצים, ומחנות קיץ, הייתי בכתה ד/ ובצופים נקראנו גורים,והוכרז על מחנה לגורים של יומיים ולילה אחד, הורי לא רצו לשמוע על המחנה "מסובבים שם ערבים, והחיילים הבריטים" ועוד כל מיני תרוצים,ואז גויס למבצע השכנוע ראש השבט יהודה אקשטיין המכונה "אקי" ולאחר מאמצים הציח להוציא מאמי את הסכמתה,
לאחר יומיים חזרתי כגיבור ושני שירים חדשים בפי הראשון הוא המנון הגורים:
"נשמע ונעשה,נשמע ונעשה,כי גורים אנו וכי גורות,לצבי נשמע בכל עת ובכל שעה,כי גורים אנו וכי גורות"
והשיר השני שהוא יותר ידוע: , מחנה זה ענין רב תועלת,שישנם בו הרבה מעלות........."
בשטח מגרש התמרים עוברים כיום הרחובות המלך כורש ורחוב אוליפנט.

השכונה בלבן

חזרתי מבית הספר בדרך הרגילה יום שני 6.2.1950 ,השעה הייתה בערך וו לפני הצהריים,ובפעם הראשונה בחיי ראיתי שלג, כמו נוצות פוך עפים באוויר פתיתי שלג שנוחתות ברכות על הכביש המדרכות ,העצים,ועלי,מבלי שלמדנו קודם התחלנו לשחק בכדורי שלג ,לזרוק על עוברים ושבים בדרך,.
הגענו לרחוב נחמני ושמנו פעמינו לשכונה,משה שטריים,יגאל פרייבך,ואני מומו
סקרנים לדעת האם גם בשכונה יורד השלג,וכשהגענו כבר היו רוב ילדי השכונה עסוקים בבניית בובות שלג,במגרש הריק היכן שהיום שוכן בית מספר 47 הקמנו את שוק בובות השלג,כאשר כל אברי הפנים לקוחים מחנות הירקות של חנה מול המגרש,האף עשוי מגזר,האוזניים מחלקי תפוזים,ושאר ירקות כיד הדמיון הנחה עלינו הילדים.
השמחה לא נמשכה זמן רב ולמחרת היו מוטלים חלל הבובות כאשר הזכר היחידי להם היו שאריות הירקות שאכלנו בתיאבון רב.

החצר הגדולה

בית מספר 53 היה הבית הגדול ביותר בשכונה,היו בו ארבע כניסות וצורתו הייתה צורת חית,כאשר כל חלל הבית הייתה החצר,בתוך החצר צמחו לתפארת שלשה עצי אקליפטוס עבותים שגובהם היה יותר מגובה הבית ,החצר שימשה מעבר קיצור דרך בין נחמני למאז"ה כאשר היציאה הייתה בצמוד לכריכיית בוצ'בר, וממרפסת הבית יכולנו לצפות בתנועת העוברים , הייתה גדר שהפרידה בין הבית לבתים הסמוכים מרחוב מאז"ה סמוך לבית מעבר לגדר הייתה דירתה של משפחת גורפינקל אב המשפחה היה חבר בכנסת הראשונה,בנו הבכור הוא המשורר חיים גורי,ומצד שני דירתם של משפחת אבידן שבנם אמנון היה שחקן כדורסל במכבי ת"א ובנבחרת ישראל.
הדמות הדומיננתית בחצר הייתה דמותו של "השומר" כך קראו אז למנקה החצר האדון יונה שוורץ יקה שלא היה איש דיבורים ולא החליף איתנו מילה,היה אוסף את עלי האקליפטוס שנשרו עורם אותם לערימה גדולה,מרים מיכסה ענק של מתכת שסגר על מרתף ענק שהיה מתחת לכל החצר ובעבר שימש את הדודים של ההסקה המרכזית והיום משמש מקום איחסון לעלים וזרדים ומקום מירבץ לעכברים.
בחצר שיחקנו את כל משחקי החברה :שלש בורות,דודה,גוגואים וכמובן מחבואים וכל יתר המשחקים,לחצר היו גם משימות נוספות,פעם בשנה לפני פסח היה אדון הורוביץ מהקומה הראשונה,מוציא את כל ספרי הקודש שלו,מניח אותם פתוחים על משטח הבטון שבחצר וכך היה מאורר אותם מאבק ומכל מיני שאריות חמץ..
לפני החגים היו מגיעים הערבים עוברים בחצרות וצועקים"וואייסן פאילה וואייסן קעסאלאך" והכוונה שהם היו מנקים ומלבינים ומצחצחים את כל כלי המתכת שהיו בבית כולל סירים וסכו"ם.
פעם פעמיים בשבוע היו מגיעים ערבים רכובים על חמורים עם ירקות ופירות העונה,במיוחד בימי הקיץ כאשר היבולים היו מרובים.
יום הכביסה בחצר היה ארוע בפני עצמו, שרה העוזרת התימניה שעזרה לגב' אפל מקומה ראשונה להרתיח את דוד הכביסה הגדול על גבי פרימוס גדול,ולאחר מכן להוציא את הכביסה הרותחת בעזרת מוט עץ ארוך ,להניח בפאיילה ולהתחיל לשפשפ על גבי מיתקן פח מחורץ
וכמובן לאחר מכן טקס התליה לייבוש על חוטי ברזל שהיו מתוחים לרוחב החצר,ופה אנו הילדים ניכנסים לתמונה,והכדור נוחת על הסדין הלבן וכל הכביסה יצאת מקושטת ומצוירת בציורי כדור בגדלים שונים.
מיד לאחר כינון הממשלה הראשונה,החלה בחצר הגדולה מלחמת פחי הזבל, היות והבית היה גדול –ארבע כניסות, היו הפחים של כניסות א' וב' מונחים בסוף שביל הכניסה של כניסה א',ואילו הפחים של כניסות ג' וד' היו מונחים בסוף השביל של כניסה ד', אבל השכן מכניסה ד' היה השר בכור שיטרית- לא יאה שפחי זבל יהיו בכניסה לבית השר ולכן הועברו הפחים לצידו השני של הבית למורת רוחם של הדיירים של כניסה א' שדאגו להחזיר את הפחים למקומם הקודם,לבסוף לאחר דין ודברים סוכם שהפחים יועברו באופן זמני כל עוד שיטרית מכהן כשר,אולם אף אחד לא לקח בחשבון שהוא יכהן כשר במשך שמונה עשרה שנה.
באותה תקופה היה טלפון אחד בכל האזור והוא היה בבית המרקחת של האדון טליטמן, וכשהיו מצלצלים בדרך כלל מחוץ לעיר היו מטלפנים (ראה הוראות שימוש בטלפון) לבית המרקחת ואדון טליטמן היה יוצא מהדלת האחורית למרכז החצר וצועק פעם אחת: גברת בן סמון טלפון,וחוזר מיד חזרה לבית המרקחת,וברור שגב' בן סמון לא שמעה את קריאתו,אבל אין חשש , מכל פינה ומכל דירה כולם צועקים במקהלה "גב' בן סמון ..טלפון" ועד שלא ירדה מהקומה השניה לא הפסיקו הקריאות.
יום ששי מתקרב ונהוג להביא פרחים הבייתה,ומהיכן נביא כמובן מהבית השכן המטופח מספר 55 שבשביל הכניסה לבית לאורך הגדר המפרידה בינם לבין כניסה ד' של מספר 53 היו פרחי המרגליות,ומי טיפחם וגידלם הלא הוא מר קרייז מקומה ראשונה,מר קרייז כבר אז היה אדם מבוגר וכולנו פחדנו ממנו,היו לן פנים מעוותים ופה עקום ובילדותו כנראה לא למד לחייך או לצחוק,אבל אהב מאד את הפרחים שגידל,וביום ששי אחרי הצהריים היינו כולנו באמבוש על יד המרפסת של הוריו של שלמלה וישינסקי שעוד לא נולד ,ומחכים שאדון קרייז יגמור להשקות, ואכן גמר להשקות והיה מגלגל את הצינור על מנת להביאו למחסן שהיה בצידו השני של הבית,ולרגע זה חיכינו,כל אחד עם מספריים ביד מזנקים לשביל שזה עתה הושקה ותוך מספר דקות אין זכר לפרחי המרגלית הגדולים והלבנים שבמרכזן האבקנים הצהובים,הפרחים כבר ב"וזות" בבית והאדון קרייז מגיע עם מזמרה כי גם לו מגיע פרחים לשבת ,ואנו מבעד לחרכים רואים כיצד פיו העקום מתעקם עוד יותר כאשר הבחין שאין אף פרח לרפואה.
ואנו חוזרים לעיסוקינו בחצר הגדולה.
אחד מסיפורי האהבה של החצר נרקמה בין משה הורוביץ מקומה ראשונה ויוכבד פוינטק מקומה שלישית. הימים שנות החמישים של המאה הקודמת (1950) היא בוגרת בית הספר לאחיות, הוא מלטש יהלומים מצליח, ובין יהלומים לבתי החולים האהבה פורחת ובשנת 1951 נישאו ,היו אלה הנשואים הראשונים שפרחו בחצר ומחזיקים מעמד (טפו,טפו,טפו) כבר 56 שנים.
מול זוג הנאהבים בכניסה ד' כולם טרודים ועסוקים לקראת הארוע, הזמן: קיץ 1947 ולילד נח או טו טו בר מצווה , השמחה של כולם, הרי כולם "גידלוהו" חוץ מהוריו,הדיירת הנוספת לדירה פאני פרידה הנדלסמן, והדודה משכ' טיומקין דודה שרה כמובן,וכל השכנים שתשאל אם הם מכירים את נח, תשובה אחת תקבל , מכירים? הרי אנחנו גידלנו אותו
ואנו הילדים היינו עזר לגדולים, סוחבים מבית הכנסת שבבנין לוז'יה פלטות עץ שיונחו על "חמורים" ויהיו השולחנות, מביאים ספסלים ומסדרים את השולחנות לאורך כל הגג,שקודם לכן קושט ומורק על ידי בנות השכונה,
השכנות הטובות הביאו את מיטב המטעמים ובקבוקי היין גדשו את השולחנות. אט אט הגג התמלא קהל והמנצח על הטקס מי אם לא המורה לבר מצווה לוין מהבית ממול,וכטוב לב האורחים ביין,פצח בשיר בן עמי ונידיצקי ושר את "עץ הרימון" להיט של הימים ההם
ולאחר מכן הטיב את לב הקהל משה וישינסקי בפרקי חזנות ,וכך נמשכה המסיבה עד חצות הליל .