ימי ששי העליזים
לא כל הילדים בשכונה או בכתה ,זכו לסבים וסבתות משני ההורים,אולם לשמחתי זכינו אחותי ואני לסבא מרקו וסבתא טוני מצד אימי ולסבתא שמחה מצד אבי,סבי שלמה שעל שמו אני קרוי נפטר בטבריה בשנת 1926.
מאז שאני זוכר הייתה חלוקת משפחה בימי ששי,אבי ואני היינו נפגשים בביתה של סבתא שמחה ברחוב לוינסקי,ואילו אימי ואחותי עליזה היו נפגשות בביתם של סבא מרקו וסבתא טוני בביתם ברחוב לבונטין,והמדובר בארוחת צהריים.
הענין היה בדרך מבית הספר לבית הסבתא בלוינסקי,
היינו חבורה שהלכה לאותו כיוון,תחנה ראשונה הייתה בקיוסק בשדרות רוטשילד פינת בצלאל יפה,האטרקציות היו מסטיקים
התקופה 1943-1949 בערך מכתה ב' ועד ח'
משם המשכנו עד יהודה הלוי ושם החלה הבעיה,צריך לחצות את פסי הרכבת המגודרים בגדר ברזל,כדי להגיע לרחוב מקוה ישראל וברזילי,כי אחרת צריך לעשות סיבוב ולהגיע עד מחסום הרכבת של אלנבי,וכאן הגיע תורם של בעלי הכח ובעזרת מוט ברזל (לום) כופפו חלק מהגדר כך שהראש הצליח לעבור בין הסורגים,ואחריו הגוף כולו, לאחר שהיינו מעבר לגדר החלו החפושים בכיסים לאתר את המיל, המיל הייתה המטבע בעלת הערך הנמוך ביותר באותה עת,ולאחר שמצאנו,מניחים את המטבע על גבי פס הרכבת וממתינים לרכבת ,ולאחר שעברה מחפשים את המיל שהנחנו,והתוצאה שהמיל גדל ממעיכת הרכבת והפך לשני מיל,המשחק הזה היה קבוע עד קום המדינה וביטול פסי הרכבת במקום..
משם המשכנו דרך רחוב ברזילי עד כביש פתח תקווה ומשם הייר בירידה של צ'לנוב עד רחוב הגדוד העברי,שם עושים הפסקה ליד הבית של דודה מרי האחות של סבתא טוני, מקבלים כוב מים קרים וכפית שרבט מתוק,וממשיכים בצ'לנוב עד רחוב לוינסקי,בפינה הימנית הייתה תחנת משטרה ובפינה הימנית היה קיוסק ובו מכונת מזל כפי שנהוג בקזינו של ימינו,ולמי שנשאר מיל בכיסו היה מנסה את מזלו והיה והרויח הייתה משתלשלת לתיבה מלמטה חבילת מסטיקים
פנינו שמאלה בלוינסקי ,עברנו את הצריף של החייט האילם,והגענו לבית סבתא שמחה.
סבתא הייתה גרה בקומה שלישית יחד עם בתה יעל ובנה יהודה שעדיין לא היו נשואין,אולם מעולם לא עליתי ישירות,תחנה ראשונה הייתה אצל אורי ליברמן שאביו היה נהג וחבר בקואופרטיב "דרום יהודה" בקומה שניה אצל נירה ויאיר
ובקומה השלישית הייתה מרוכזת חבורה שלמה, דרורה גולוב, נאוה אפל, שוקה ריגל,ועד שהאוכל של סבתא היה מוכן ,ישבה החבורה בראשות דודתי יעל ושיחקו בחמישה אבנים.
ואז הגיע הקריאה לבא לאכול והכוונה הייתה רק לאבי ולי,ישובים ליד השולחן וסבתא מכרכרת סביבנו ומאביסה אותנו במיטב מטעמיה הטבריינים,מנה ראשונה דגים חמוצים עם המון רוטב,כמעט כמו מרק,שברגע כתיבת שורות אלה ניגר רוק מפי והריח קיים כאילו אני שם, מנה שניה "קוקלה" מין קציצות ולידם בורגול ושעועית ירוקה וחתיכת עוף,ולקינוח תמרים ממולאים,אבטיח ומילון בקיץ,תפוזים וקלמנטינות בחורף,תפריט קבוע תשע שנים.
ב"שכונת רמת השרון" והכוונה לרחוב לבונטין החיים היו פשוטים יותר,ליד הבית ברחוב מקוה ישראל הייתה מסעדה ביתית,וכל יום ששי היו פוקדים את המסעדה אימי אחותי עליזה וכמובן סבתא טוני וסבא מרקו.וכך נמשכו ימי ששי בעליזות ובכיף, והכיף הגדול היה לחזור לשכונה ולספר לחברה איך היה,בגאוה כי לרובם לא היו סבים וסבתות.
לא כל הילדים בשכונה או בכתה ,זכו לסבים וסבתות משני ההורים,אולם לשמחתי זכינו אחותי ואני לסבא מרקו וסבתא טוני מצד אימי ולסבתא שמחה מצד אבי,סבי שלמה שעל שמו אני קרוי נפטר בטבריה בשנת 1926.
מאז שאני זוכר הייתה חלוקת משפחה בימי ששי,אבי ואני היינו נפגשים בביתה של סבתא שמחה ברחוב לוינסקי,ואילו אימי ואחותי עליזה היו נפגשות בביתם של סבא מרקו וסבתא טוני בביתם ברחוב לבונטין,והמדובר בארוחת צהריים.
הענין היה בדרך מבית הספר לבית הסבתא בלוינסקי,
היינו חבורה שהלכה לאותו כיוון,תחנה ראשונה הייתה בקיוסק בשדרות רוטשילד פינת בצלאל יפה,האטרקציות היו מסטיקים
התקופה 1943-1949 בערך מכתה ב' ועד ח'
משם המשכנו עד יהודה הלוי ושם החלה הבעיה,צריך לחצות את פסי הרכבת המגודרים בגדר ברזל,כדי להגיע לרחוב מקוה ישראל וברזילי,כי אחרת צריך לעשות סיבוב ולהגיע עד מחסום הרכבת של אלנבי,וכאן הגיע תורם של בעלי הכח ובעזרת מוט ברזל (לום) כופפו חלק מהגדר כך שהראש הצליח לעבור בין הסורגים,ואחריו הגוף כולו, לאחר שהיינו מעבר לגדר החלו החפושים בכיסים לאתר את המיל, המיל הייתה המטבע בעלת הערך הנמוך ביותר באותה עת,ולאחר שמצאנו,מניחים את המטבע על גבי פס הרכבת וממתינים לרכבת ,ולאחר שעברה מחפשים את המיל שהנחנו,והתוצאה שהמיל גדל ממעיכת הרכבת והפך לשני מיל,המשחק הזה היה קבוע עד קום המדינה וביטול פסי הרכבת במקום..
משם המשכנו דרך רחוב ברזילי עד כביש פתח תקווה ומשם הייר בירידה של צ'לנוב עד רחוב הגדוד העברי,שם עושים הפסקה ליד הבית של דודה מרי האחות של סבתא טוני, מקבלים כוב מים קרים וכפית שרבט מתוק,וממשיכים בצ'לנוב עד רחוב לוינסקי,בפינה הימנית הייתה תחנת משטרה ובפינה הימנית היה קיוסק ובו מכונת מזל כפי שנהוג בקזינו של ימינו,ולמי שנשאר מיל בכיסו היה מנסה את מזלו והיה והרויח הייתה משתלשלת לתיבה מלמטה חבילת מסטיקים
פנינו שמאלה בלוינסקי ,עברנו את הצריף של החייט האילם,והגענו לבית סבתא שמחה.
סבתא הייתה גרה בקומה שלישית יחד עם בתה יעל ובנה יהודה שעדיין לא היו נשואין,אולם מעולם לא עליתי ישירות,תחנה ראשונה הייתה אצל אורי ליברמן שאביו היה נהג וחבר בקואופרטיב "דרום יהודה" בקומה שניה אצל נירה ויאיר
ובקומה השלישית הייתה מרוכזת חבורה שלמה, דרורה גולוב, נאוה אפל, שוקה ריגל,ועד שהאוכל של סבתא היה מוכן ,ישבה החבורה בראשות דודתי יעל ושיחקו בחמישה אבנים.
ואז הגיע הקריאה לבא לאכול והכוונה הייתה רק לאבי ולי,ישובים ליד השולחן וסבתא מכרכרת סביבנו ומאביסה אותנו במיטב מטעמיה הטבריינים,מנה ראשונה דגים חמוצים עם המון רוטב,כמעט כמו מרק,שברגע כתיבת שורות אלה ניגר רוק מפי והריח קיים כאילו אני שם, מנה שניה "קוקלה" מין קציצות ולידם בורגול ושעועית ירוקה וחתיכת עוף,ולקינוח תמרים ממולאים,אבטיח ומילון בקיץ,תפוזים וקלמנטינות בחורף,תפריט קבוע תשע שנים.
ב"שכונת רמת השרון" והכוונה לרחוב לבונטין החיים היו פשוטים יותר,ליד הבית ברחוב מקוה ישראל הייתה מסעדה ביתית,וכל יום ששי היו פוקדים את המסעדה אימי אחותי עליזה וכמובן סבתא טוני וסבא מרקו.וכך נמשכו ימי ששי בעליזות ובכיף, והכיף הגדול היה לחזור לשכונה ולספר לחברה איך היה,בגאוה כי לרובם לא היו סבים וסבתות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה