זיכרונות ילדות (נכתב ע"י)לאה (שוורץ)אדלר בת יונה וקלרה
בשלהי מלחמת העולם השנייה,ובארץ שלטו האנגלים,מרבית דיירי הבית ברחוב נחמני 53 עלו לארץ מאירופה לפני פרוץ המלחמה וכך ניצלו מאימת הצורר הנאצי.בעלי הבית שהיה בית דירות גדול השכירו את דירותיהם למגורים,הדירות בנות ארבעה חדרים כל דירה הושכרו במקרים רבים לשתי משפחות כשהמטבח והשירותים משותפים .
הבית היה בנוי בצורת חית כאשר בתווך הייתה החצר הגדולה,בחצר זו התנהלו חיי החברה הן של הגדולים ובמיוחד שלנו הילדים,מאחר וכל הדירות פנו גם לחצר היו הורינו שקטים לגבי ביטחוננו מאחר ותמיד היו בקשר עין איתנו.
החוויות שעברת כילדה בשכונה מלוות אותי עד היום ואינני מפסיקה לספר לילדי ונכדי אודות המקום הנפלא הזה בו גדלתי. אחת החוויות הזכורות לי יותר מכל הוא חג הסוכות,בו כשבנינו בכוחות עצמנו את הסוכה ואת הקישוטים לסוכה,את הנייר לקישוטים סיפק לנו משה וישינסקי שהיה כורך ספרים ואת יתרת הנייר החסר השלמנו מכריכיית בוצ'בר הסמוכה ומדפוס הארץ שהיו סמוכים לחצר ביתנו.
את חגי תשרי היינו חוגגים בבית הכנסת השכונתי שהיה בקומה השנייה בבית לוז'יה (הבית האדום) העומד על תילו עד היום,השמחה הגיע לשיאה בחג שמחת תורה כשהיינו הולכים עם דגל מקרטון ובקצה המוט היו תוקעים תפוח עץ מחורר ונר דולק בו.את כל החוגגים הנהיג השכן מקומה ראשונה משה הורוביץ המכונה על ידינו משה שיידין .
בטו' בשבט היינו הולכים ילדי הגן ובתי הספר למשתלה הציבורית וכל ילד היה מקבל עציץ, המשתלה הייתה ממקומת על גבעה שהיום נמצא היכל התרבות ומוזיאון תל אביב.
בפורים טרחנו בהכנת התחפושות מעשה ידינו להתפאר.
ובחצר היינו משחקים את כל משחקי העונה,החל מהגוגואים בתקופת המשמיש, וחלה בבורות עם האגוזים בפסח,וכמובן כל משחקי הילדות דאז מחבואים,הבנות בחבל והבנים ב"דודס" ובגו'ולים.
זכור לי שבחצר הנהלו גם חיי מסחר כבאו הערבים על גבי חמורים עמוסים בפירות וירקות ומכרו את מרכלותם לשכנים ושקלו את הירקות באמצעות מאזניים גדולות,בערב פסח היו הערבים מגיעים על מנת לקחת את דברי החמץ כשהם צועקים בקולי קולות לחם לחם.
חג השבועות היינו הולכים כשראשינו עטורים ונושאים בסלסלה מביכורי הארץ וצועדים בסך לבית קרן הקימת אשר שכנה באותו מקום ששוכנת היום ברחוב שפירא. כאשר הבוגרים היו לבושים בלבן כמו הכהנים וקיבלו את המנחה,חוויה זו נשארה חרותה בזיכרוני עד היום.
מאחר ומקררים חשמליים לא היו.השתמשו ברוב הבתים במקררי קרח,ואנו הילדים היינו אחראים על הנושא והיינו מביאים מבית הקירור הסמוך שהיה בכביש פתח תקוה את הקרח הבייתה.
כאמור הייתה זאת תקופת מלחמת העולם השנייה והאיטלקים שהיו בני ברית של הגרמנים הפציצו את תל אביב ואחת הפצצות נפלה ליד בית האינולידים ברח' בוגרשוב ונפגעו שם אנשים רבים. הישוב נרתם למאמץ ורבים התנדבו למשמר האזרחי ואבי יונה היה אחד הפעילים והאחראי על השכונה,בלילות היו יוצאים לפקח על ביצוע האפלה והיינו שומעים את הצעקות לבתים שלא האפילו כראוי "קומה שלישית לכבות את האור".
עם סיום מלחמת העולם כששארי הפליטה החלה לעלות לארץ התנכלו להם האנגלים ושערי הארץ נסגרו.המחתרות בארץ החלו ופעול נגד הבריטים ומידי פעם היו הבריטים מטילים עוצר על מנת לחפש את אנשי המחתרות,לעיתים נמשך העוצר מספר ימים,לנו הילדים זאת הייתה חגיגה,אין גן ואין בית ספר,
אחד מימי העוצר הידועים כונה "השבת השחורה" בו נעצרו רבים ממנהיגי היישוב, הבריטים עברו מבית לבית ומדירה לדירה ועצרו כמעט את כל הגברים,ואני זוכרת בשעות הבוקר המוקדמות נשמעו נקישות בדלת ביתנו ובפתח עמדו שני חיילים בריטים שביקשו לקחת את אבי ואני זוכרת עד היום איך כילדה קטנה את הפחד שאחז בי וניסיתי לגונן על הורי ובאנגלית עילגת ניסיתי להסביר להם שיש לי אח קטן ואי אפשר להשאירו לבד,הם ניתרצו ועצרו רק את אבי,עד היום אנני מבינה מאין שאבתי את הכח לעמוד כחיץ בין הורי לחיילים הבריטים.
כיום לאחר ששים שנה חזרתי שוב למחוז ילדותי מלווה על ידי בני משפחתי שהנציחו את ביקורי בבית ובדירה בה גדלתי באדיבותם של משפחת דוידוביץ המתגוררת בדירה עד היום.
היה זה כאילו הזמן עמד מלכת.
בשלהי מלחמת העולם השנייה,ובארץ שלטו האנגלים,מרבית דיירי הבית ברחוב נחמני 53 עלו לארץ מאירופה לפני פרוץ המלחמה וכך ניצלו מאימת הצורר הנאצי.בעלי הבית שהיה בית דירות גדול השכירו את דירותיהם למגורים,הדירות בנות ארבעה חדרים כל דירה הושכרו במקרים רבים לשתי משפחות כשהמטבח והשירותים משותפים .
הבית היה בנוי בצורת חית כאשר בתווך הייתה החצר הגדולה,בחצר זו התנהלו חיי החברה הן של הגדולים ובמיוחד שלנו הילדים,מאחר וכל הדירות פנו גם לחצר היו הורינו שקטים לגבי ביטחוננו מאחר ותמיד היו בקשר עין איתנו.
החוויות שעברת כילדה בשכונה מלוות אותי עד היום ואינני מפסיקה לספר לילדי ונכדי אודות המקום הנפלא הזה בו גדלתי. אחת החוויות הזכורות לי יותר מכל הוא חג הסוכות,בו כשבנינו בכוחות עצמנו את הסוכה ואת הקישוטים לסוכה,את הנייר לקישוטים סיפק לנו משה וישינסקי שהיה כורך ספרים ואת יתרת הנייר החסר השלמנו מכריכיית בוצ'בר הסמוכה ומדפוס הארץ שהיו סמוכים לחצר ביתנו.
את חגי תשרי היינו חוגגים בבית הכנסת השכונתי שהיה בקומה השנייה בבית לוז'יה (הבית האדום) העומד על תילו עד היום,השמחה הגיע לשיאה בחג שמחת תורה כשהיינו הולכים עם דגל מקרטון ובקצה המוט היו תוקעים תפוח עץ מחורר ונר דולק בו.את כל החוגגים הנהיג השכן מקומה ראשונה משה הורוביץ המכונה על ידינו משה שיידין .
בטו' בשבט היינו הולכים ילדי הגן ובתי הספר למשתלה הציבורית וכל ילד היה מקבל עציץ, המשתלה הייתה ממקומת על גבעה שהיום נמצא היכל התרבות ומוזיאון תל אביב.
בפורים טרחנו בהכנת התחפושות מעשה ידינו להתפאר.
ובחצר היינו משחקים את כל משחקי העונה,החל מהגוגואים בתקופת המשמיש, וחלה בבורות עם האגוזים בפסח,וכמובן כל משחקי הילדות דאז מחבואים,הבנות בחבל והבנים ב"דודס" ובגו'ולים.
זכור לי שבחצר הנהלו גם חיי מסחר כבאו הערבים על גבי חמורים עמוסים בפירות וירקות ומכרו את מרכלותם לשכנים ושקלו את הירקות באמצעות מאזניים גדולות,בערב פסח היו הערבים מגיעים על מנת לקחת את דברי החמץ כשהם צועקים בקולי קולות לחם לחם.
חג השבועות היינו הולכים כשראשינו עטורים ונושאים בסלסלה מביכורי הארץ וצועדים בסך לבית קרן הקימת אשר שכנה באותו מקום ששוכנת היום ברחוב שפירא. כאשר הבוגרים היו לבושים בלבן כמו הכהנים וקיבלו את המנחה,חוויה זו נשארה חרותה בזיכרוני עד היום.
מאחר ומקררים חשמליים לא היו.השתמשו ברוב הבתים במקררי קרח,ואנו הילדים היינו אחראים על הנושא והיינו מביאים מבית הקירור הסמוך שהיה בכביש פתח תקוה את הקרח הבייתה.
כאמור הייתה זאת תקופת מלחמת העולם השנייה והאיטלקים שהיו בני ברית של הגרמנים הפציצו את תל אביב ואחת הפצצות נפלה ליד בית האינולידים ברח' בוגרשוב ונפגעו שם אנשים רבים. הישוב נרתם למאמץ ורבים התנדבו למשמר האזרחי ואבי יונה היה אחד הפעילים והאחראי על השכונה,בלילות היו יוצאים לפקח על ביצוע האפלה והיינו שומעים את הצעקות לבתים שלא האפילו כראוי "קומה שלישית לכבות את האור".
עם סיום מלחמת העולם כששארי הפליטה החלה לעלות לארץ התנכלו להם האנגלים ושערי הארץ נסגרו.המחתרות בארץ החלו ופעול נגד הבריטים ומידי פעם היו הבריטים מטילים עוצר על מנת לחפש את אנשי המחתרות,לעיתים נמשך העוצר מספר ימים,לנו הילדים זאת הייתה חגיגה,אין גן ואין בית ספר,
אחד מימי העוצר הידועים כונה "השבת השחורה" בו נעצרו רבים ממנהיגי היישוב, הבריטים עברו מבית לבית ומדירה לדירה ועצרו כמעט את כל הגברים,ואני זוכרת בשעות הבוקר המוקדמות נשמעו נקישות בדלת ביתנו ובפתח עמדו שני חיילים בריטים שביקשו לקחת את אבי ואני זוכרת עד היום איך כילדה קטנה את הפחד שאחז בי וניסיתי לגונן על הורי ובאנגלית עילגת ניסיתי להסביר להם שיש לי אח קטן ואי אפשר להשאירו לבד,הם ניתרצו ועצרו רק את אבי,עד היום אנני מבינה מאין שאבתי את הכח לעמוד כחיץ בין הורי לחיילים הבריטים.
כיום לאחר ששים שנה חזרתי שוב למחוז ילדותי מלווה על ידי בני משפחתי שהנציחו את ביקורי בבית ובדירה בה גדלתי באדיבותם של משפחת דוידוביץ המתגוררת בדירה עד היום.
היה זה כאילו הזמן עמד מלכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה